חלון ראווה

חג אורים שמח לכל העוברים והשבים והמציצים בחלון הראווה.

|1|

|1|

|1|

הערב אדליק בך להבה, אראה לך גן של אהבה. את לי הנר ואני לך השמש בערב נר ראשון של חנוכה.|1|

הצטת גפרור באקראי הדלקת בי אש בחשאי אש אהבה בי בוערת אחת היא אין אחרת חג אורים שמח|1|

|1|

שני נרות בחנוכיה. בוערים כשני עינייך, יפים כצמד עופרייך. לוהטים כתשוקתי אלייך.|1|

חג אורים שמח|1|

חג אורים שמח|1|

כל המציצים על החלון ולכל בית ישראל|1|

נרותיי הזוהרים מתשוקה אליך בוערים|1|

לכבוד החנוכה   מילים: חיים נחמן ביאליק לחן: עממי         אבי הדליק נרות לי ושמש לו אבוקה. יודעים אתם לכבוד מה? לכבוד החנוכה. מורי נתן סביבון לי בן - עופרת יצוקה. יודעים אתם לכבוד מה? לכבוד החנוכה! אימי נתנה לביבה לי, לביבה חמה, מתוקה. יודעים אתם לכבוד מה? לכבוד החנוכה. דודי נתן תשורה לי, פרוטה אחת שחוקה. יודעים אתם לכבוד מה? לכבוד החנוכה.        |1|

נר לבריאות ונר לדעות, נר לשלווה ונר לאהבה. ארבע נרות לכבודך הדלקתי בערב רביעי של חנוכה.|1|

בוקר טוב לך ולכל העוברים ושבים ליד חלון הראווה ועוצרים לרגע על מנת להציץ אל תוך החלון ולהנות ממראה עיניים. את הנר הרביעי שהדלקת אתמול הנחתי על לוח ליבי. ליד בירכתך אוסיף בברכתי תפילה לשלום שיבוא|1|

גררר.....|1|

אשב בשקט ואמתין מה עשית לונלי? גירגרת? גררר מה נותר לי אם כן לעשות? נהנהנהנהני?|1|

רוצה להדליק נר חמישי כבר עכשיו ?|1|

בעצם למה לא? זה יכול להיות רעיון נהדר להדליק כעת את הנר החמישי ולתת שלהבת הלהבה להמשיך להאיר את יומנו|1|

בחמש אצבעות אתור על גופך עת נדליק יחד נר חמישי בחמש אצבעות אדליק על גופך מדורות קטנות של תשוקה.|1|

חמשת נרותיך ביחוד האצבעות שהדליקו בי אש התשוקה, מאירים,זוהרים ודולקים הם מפיצים סביבם האורה|1|

חג אורים שמח ,|1|

איזה כייף לראותך כאן והיום מדליקים את הנר השישי של חנוכה מעניין באיזו צורה ידליק לונלי את הנר השישי נרותי הזעירים   מילים ולחן: לא ידוע         נרותי הזעירים, מה רבו הסיפורים לי ילאט האור, לי ילאט האור. על גבורות לי יספרו, על דמים שנשפכו, על מלחמת דרור, על מלחמת דרור. עת אראה אורם הקט, יעטני צל בלאט. קול קורא יעיר, קול קורא יעיר. לפנים במלחמה גם ידעתי נחמה, נצחון ושיר, ניצחון ושיר. ותיכון הממלכה, וגדולה היתה לך, עם היית עז, עם היית עז. ארצך, זה מבצרך, שמש בה לך זרחה, כחלום שגז, כחלום שגז. נרותי הזעירים כן סיפרו לי סיפורים על עבר של עם, על עבר של עם. עד שמעתי נר ונר לי קורא: קום, התעורר! עם קם לתחיה, עם קם לתחיה.         כמה זמן חלף מאז שרקדתי עם ילדי את נרותי הזעירים כשהיו בגן מאחלת המשך חג חנוכה שמייח|1|

נר שישי היא הערב הדליקה, בחושה השישי בעיניי הביטה. מילה של דאגה, מבע של אהבה, בערב נר שישי של חנוכה.|1|

ועם הנר השביעי נשיר את חנה זלדה מעשה בלביבות   מילים: חוה פרנקל לחן: דרורה חבקין         הוי חנה זלדה, אישתי האהובה חג חנוכה הגיע ובא ובחנוכה נפשי מה חשקה לאכול לביבה חמה ומתוקה. הוי רבי קלמן, אישי היקר אצלי במטבח קמח לא נשאר בעלי היקר ואיך זה אוכל להכין לביבה בלי קמח בכלל? אז רבי קלמן שינס את מותניו חבש כובעו נעל מגפיו השוקה דוהר, קונה הוא מהר, שק קמח לבן והביתה חוזר. הנה חנה זלדה, אישתי האהובה הנה לך הקמח להכין לביבה כי בחנוכה נפשי מה חשקה לאכול לביבה חמה ומתוקה. הוי רבי קלמן, אישי היקר אצלי במטבח שמן לא נותר בעלי היקר ואיך יתכן לאכול לביבה אם שמן אין לי אין? שוב משנס רבי קלמן מותניו חובש כובעו ונועל מגפיו השוקה דוהר, קונה הוא מהר, כד שמן טהור והביתה חוזר. הנה חנה זלדה, אישתי האהובה, הנה לך השמן להכין לביבה כי בחנוכה נפשי מה חשקה לאכול לביבה חמה ומתוקה. הוי רבי קלמן אישי היקר אצלי במטבח לא נשאר סוכר בעלי היקר, ואיך זה אפשר להכין לביבה בלי טיפת סוכר? עייף רבי קלמן נפשו עצובה נועל מגפיו וחושב על לביבה לשוק הוא חוזר רעב עוד יותר סוכר הוא קונה והביתה דוהר. הנה חנה זלדה זוגתי האהובה הנה הסוכר הכיני לביבה כי בחנוכה נפשי מה חשקה לאכול לביבה חמה ומתוקה. הוי רבי קלמן, אישי היקר שמא נידחה הלביבות למחר בעלי היקר, הן איך זה אפשר, להכין לביבה כשהכח נגמר? אז רבי קלמן חולץ מגפיו לובש הוא סינר מפשיל שרווליו ולש הבצק יוצק ויוצק צוחק אחרון רק מי שצוחק. הוי חנה זלדה בוקר כבר בא עיניים פיקחי הנה לביבה כי בחנוכה נפשנו מה חשקה לאכול לביבה חמה ומתוקה.        |1|

בואי, נדליק נר שביעי. כמעט...לקראת השיא. בואי, אדליק בך נר, הישארי איתי, שלא יגמר...|1|

לכבוד הנר השביעי אהיה איתך אהיה בצילך אשאר איתך כל זמן שתדלק הלהבה|1|

נר שמיני זה השיא את כל חנוכייתי לך אתן כסביבון אסובב בך סוב סוב סוב... אטעם אותך, אטרוף אותך כסופגניה מתוקה נר שמיני זה השיא...|1|

דולקים הנרות מפיצים אורה מזכירים את מציאת המנורה. שמונה ימים ושמונה לילות דלקה המנורה לכל הדעות. ואני שי קיבלתי סופגניה הפכתי ועל ידך בהנאה נטרפתי|1|

|1|

|1|

נר לי   מילים: לוין קיפניס לחן: דניאל סמבורסקי         נֵר לִי, נֵר לִי, נֵר לִי דַּקִּיק. בַּחֲנֻכָּה נֵרִי אַדְלִיק. בַּחֲנֻכָּה נֵרִי יָאִיר, בַּחֲנֻכָּה שִׁירִים אָשִׁיר.        |1|

באנו חושך לגרש   מילים: שרה לוי תנאי לחן: עמנואל עמירן         בָּאנוּ חֹשֶׁךְ לְגָרֵשׁ, בְּיָדֵינוּ אוֹר וַאֵשׁ. כֹּל אֶחָד הוּא אוֹר קָטָן, וְכֻלָּנוּ אוֹר אֵיתָן. סוּרָה חֹשֶׁךְ, הָלְאָה שְׁחוֹר! סוּרָה מִפְּנֵי הָאוֹר! צִיל-צִיל-צִיל בַּפַּעֲמוֹנִים, מִי אֲנַחְנוּ? - סְבִיבוֹנִים. לָנוּ רֶגֶל אַחַת, אִם נִפֹּל - גַּם לֹא נִפְחַד. סוּרָה חֹשֶׁךְ, הָלְאָה שְׁחוֹר! סוּרָה מִפְּנֵי הָאוֹר! אָנוּ שׁוֹבָבִים גְּדוֹלִים, עַלִּיזִים וְהוֹלְלִים - אַךְ נֵדַע יָפֶה מְאוֹד לְסַפֵּר, לָשִׁיר, לִרְקֹד. סוּרָה חֹשֶׁךְ, הָלְאָה שְׁחוֹר! סוּרָה מִפְּנֵי הָאוֹר!        |1|

שבת שלום לכל העוברים ליד חלון הראווה מציצים,חותמיים ולפעמים נכנסים אל החנות.|1|

שימו שמן   ביצוע: עממי מילים: לוין קיפניס לחן: עממי         שימו שמן, שמן זית, נרות הדליקו, יהי אור בבית! אור לנו! דרור לנו! על כן נאירה, על כן נשירה שמונה ימים שירת האור. אש הדליקו, התיכו עופרת, וצקו נא לנו סביבון לתפארת סוב, סוב לנו! טוב, טוב לנו! על כן נסובה, על כן נרקודה שמונה ימים ריקוד הסביבון!         © זכויות היוצרים שמורות למחברים ולאקו"ם  |1|

לכבוד החנוכה   מילים: חיים נחמן ביאליק לחן: עממי         אבי הדליק נרות לי ושמש לו אבוקה. יודעים אתם לכבוד מה? לכבוד החנוכה. מורי נתן סביבון לי בן - עופרת יצוקה. יודעים אתם לכבוד מה? לכבוד החנוכה! אימי נתנה לביבה לי, לביבה חמה, מתוקה. יודעים אתם לכבוד מה? לכבוד החנוכה. דודי נתן תשורה לי, פרוטה אחת שחוקה. יודעים אתם לכבוד מה? לכבוד החנוכה.        |1|

חג שמח לחנוכה   מילים ולחן: דתיה בן דור         אם פתאום לצד הדרך צצו פטריות מיליון, אם קישטו לי את הדרך כלנית וגם סביון. אם יודעים לפי הריח גם למצוא נרקיס פורח, זה סימן (זה סימן) שיהיה לי (יהיה לי) חג שמח. אז חג שמח גם לכם חג שמח לכולכם ושהחג הזה יהיה הכי שמח. אז חג שמח גם לכם חג שמח לכולכם ושבחג הזה נודה ונשבח. אם ציירתי במחברת כד קטן וסביבון, אם אמי היום אומרת "שיר לי שיר על לביבות". אם בצק מתוק תופח אם השמן כבר רותח זה סימן... אם נרות דולקים הערב בחלון בית ישראל, אם בבית מזמרת מקהלה: מי ימלל. אם "אמן" אני שומע אם ארצי רוותה גשמיה. זה סימן...      |1|

אור של חג החנוכה/חגית א. שָׁלוֹם, שְׁמִי אוֹר וַאֲנִי לוֹמֵד בְּכִתָה ג'. עוֹד מְעַט חֲנֻכָּה וְאֶחְגֹּג אֶת יוֹם הֻלַדְתִּי. אִמָּא אוֹמֶרֶת שֶׁנּוֹלַדְתִּי לְאוֹרוֹ שֶׁל הַנֵּר הַשְּׁבִיעִי וְלָכֵן נִקְרֵאתִי אוֹר. רָצִיתִי תָּמִיד שֶׁיִּקְרְאוּ לִי אוּרִי כִּי אוּרִי נִשְׁמָע שֵׁם יוֹתֵר יָפֶה. הַרְבֵּה מִתְבַּלְבְּלִים וְקוֹרְאִים לִי אוּרִי. הֵם לֹא מַכִּירִים אֶת הַשֵּׁם שֶׁלִּי וְטוֹעִים. פַּעַם, כְּשֶׁהָיִיתִי קָטָן, רָצִיתִי שֶׁיִּקְרְאוּ לִי יְהוּדָה בִּגְלַל יְהוּדָה הַמַּכַּבִּי. אִם נוֹלַדְתִּי בַּחֲנֻכָּה, אָז לָמָּה לֹא קָרְאוּ לִי בַּשֵּׁם הַגִּבּוֹר שֶׁל הַחַג? מֶאֹד רָצִיתִי לִפְגֹּשׁ אוֹתוֹ וְלִהְיוֹת אִתּוֹ אֲפִלּוּ ליּוֹם. אִמָּא אָמְרָה לִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת עִם יְהוּדָה הַמַּכַּבִּי כִּי הוּא חַי בִּתְקוּפַת הַיְּוָנִים. אָז אֵיךְ זֶה שֶׁאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא מַגִּיעַ כָּל שָׁנָה? רוֹנִּי סִפְּרָה לִי פַּעַם שֶׁהִיא רָאֲתָה אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא. אַף אֶחָד לֹא הֶאֱמִין לָהּ חוּץ מִמֶּנִּי. אֶתְמוֹל נִכְנְסָה הַמּוֹרָה לַכִּתָּה וְאָמְרָה שֶׁנֵּלֵךְ לטִּיּוּל בְּעִקְּבוֹת הַמָכָּבִּים. לֹא הֵבַנְתִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר לָלֶכֶת לטִּיּוּל בְּעִקְּבוֹת הַמָכָּבִּים אִם אִמָּא אָמְרָה לִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִפְגֹּשׁ אוֹתָם. יָשַׁבְתִּי בּשֶּׁקֶט וְהִקְשַׁבְתִּי לַמּוֹרָה. כְּשֶׁאֲנִי לֹא מֵבִין מַשֶּׁהוּ אֲנִי אַף פַּעַם לֹא שׁוֹאֵל אֶת הַמּוֹרָה. אֲנִי חוֹשֵׁשׁ שֶׁיִּצְחֲקוּ עֲלֵי, שֶׁיִּלְעֲגוּ לִי כִּי לֹא הֵבַנְתִּי. נָדָב תָּמִיד יוֹדֵעַ הַכֹּל וְצוֹחֵק עַל מִי שֶׁלֹּא מֵבִין. לֹא רָצִיתִי שֶׁהוּא יִרְאֶה וְיִצְחַק עַלַי כְּמוֹ שֶׁתָּמִיד הוּא צוֹחֵק עַל לִירוֹן וְנוֹעָה. אַחֲרֵי הַהַפְסָקָה הַמּוֹרָה חִלְּקָה לָנוּ מִכְתָּב לַהוֹרִים וְאָמְרָה שֶׁמָּחָר בָּעֶרֶב נִתְאַסֵּף בּשַׂעַר בֵּית הַסֵּפֶר וְנֵצֵא לַמַּסָּע. הִתְרַגַּשְׁתִּי מֶאֹד ...הִגִּיעַ הַעֵרֵב, יָשַׁבְנוּ בָּאוֹטוֹבּוּס וְהִתְחַלְנוּ לִנְסֹעַ. הַמּוֹרָה אָמְרָה שֶׁנִּסַע למּוֹדִיעִין. יָשַׁבְתִּי לְיַד לִירוֹן, הוּא הָיָה שָקֶט. גַּם אֲנִי לֹא דִּבַּרְתִּי. הִקְשַׁבְנוּ לַמּוֹרָה שֶׁסִּפְרָה לְאָן נֵלֵךְ.|1|

ב. פִּתְאוֹם רָאִיתִי שֶׁהַאוֹטוֹבּוּס נֶעֱצַר וְאִישׁ זָקֵן עִם זָקָן לָבָן וְאָרֹךְ עוֹלֶה. הוּא לָבַשׁ גְּלִימָה אֲרֻכָּה וְחָגַר עַל הַמָּתְנַיִם חֲגוֹרָה מַצְחִיקָה שֶׁכָּזוֹ. הוּא הִגִיעַ אֱלַי וְלֹא דִּבֵּר בַּדֶּרֶךְ עִם אַף יֶלֶד. מְעַנְיֵן שֶׁאַף אֶחָד מֵהַיְּלָדִים לֹא הִבְחִין בּוֹ. הוּא נִגַּשׁ אֱלַי. לֹא הֵבַנְתִּי מַה קּוֹרֶה וְאָז שָׁמַעְתִּי אוֹתוֹ: "אוֹר, רוֹצֶה לִפְגֹּשׁ אֶת הַבֵּן שֶׁלִּי?" "מַה?" שָּׁאַלְתִּי? "אַתָּהּ יוֹדֵעַ מִי אֲנִי? וּמִי אַתָּה?" "אֲנִי מַתִתְיָהוּ וְהִגַּעְתִּי אֵלֶיךָ כִּי שָׁמַעְתִּי שֶׁאַתָּהּ רוֹצֶה לִפְגֹּשׁ אֶת הַבֵּן שֶׁלִּי, יְהוּדָה" עָנָה. מֵרֹב הִתְרַגְּשׁוּת הִתְחַלְתִּי לְהִשְׁתַּעֵל וְאָז הֵנִיחַ מַתִתְיָהוּ אֶת יָדוֹ עַל הַגַּב שֶׁלִּי, אָחַז בּיָדִי  וְהוֹבִיל אוֹתִי אֶל דֶּלֶת הַיְּצִיאָה שֶׁל הָאוֹטוֹבּוּס. "מַה תַּגִּיד הַמּוֹרָה?" שָׁאַלְתִּי. "זֶה בְּסֵדֶר, הִיא מַסְכִּימָה" עָנָה. יָרַדְתִּי עִם מַתִּתְיָהוּ, הִתְפַּלֵּאתִי שֶׁאַף אֶחָד לֹא שָׁאַל אוֹתִי כְּלוּם.  מַה? אַף אֶחָד לֹא הִבְחִין בִּי? לֹא רָצָה לְהִצְטָרֵף? אֲפִלּוּ לֹא נָדַב? הִרְגַּשְׁתִּי כְּמוֹ דָּנִי דִּין הָרוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֵה. בַּחוּץ הָיָה חָשׁוּךְ, מֵרָחוֹק רָאִינוּ אוֹרוֹת שֶׁל מְדוּרָה, הִתְקָרַבְנוּ בַּשֶּׁקֶט אֶל הַמְּדוּרָה. בַּדֶּרֶךְ עָצַר אוֹתָנוּ אִישׁ שֶׁהָיָה לְבוּשׁ כְּמוֹ מַתִּתְיָהוּ, רַק הַגְּלִימָה שֶׁלּוֹ הָיְתָה קְצָרָה יוֹתֵר הָיְתָה לוֹ חֶרֵב בַּיָּד הָאַחַת וְלַפִּיד בַּיָּד הַשְּׁנִיָּה. הוּא בֶּרֶךְ אוֹתָנוּ לַשָּׁלוֹם. מִי זֶה? מַה קּוֹרֶה כָּאן? מַמָּשׁ לֹא הֵבַנְתִּי אֲבָל לֹא שָׁאַלְתִּי. בַּדֶּרֶךְ שָׁמַעְנוּ רַעַשׁ מוּזָר. "מַה זֶּה?" שָׁאַלְתִּי אֶת מַתִּתְיָהוּ. "אֵלֶּה הַפִּילִים מֵהַמַּחֲנֶה הַיְּוָנִי, הֵם חוֹנִים לֹא הַרְחֵק מֵהַמַּחֲנֶה שֶׁלָּנוּ" אָמַר. מַחֲנֶה? מַה, אֲנַחְנוּ בַּצּוֹפִים? אֵיזֶה מַחֲנֶה? רָצִיתִי לִשְׁאֹל אֵבֶל מַתִּתְיָהוּ הִשְׁתִּיק אוֹתִי וְהִמְשַׁכְנוּ לָלֶכֶת. הַחֹשֶׁךְ קְצָת הִפְחִיד אוֹתִי אֲבָל הִמְשַׁכְתִּי לִצְעֹד בִּדְּמָמָה לְצִדּוֹ שֶׁל מַתִּתְיָהוּ. לְפֶתַע לָחַשׁ אֵלַי מַתִּתְיָהוּ: "הִנֵּה כָּאן בָּנַי גִּבּוֹרֵי הַחַיִל". הִתְבּוֹנַנְתִּי סְבִיבִי וְרָאִיתִי קְבוּצָה שֶׁל אֲנָשִׁים. לְכֻלָּם הָיוּ חֲרָבוֹת וּמָגִנִּים. "וּמִי מֵהֶם הוּא יְהוּדָה הַמַּכַּבִּי?" שָׁאַלְתִּי בַּלַּחַשׁ. "הַגָּבוֹהַּ מִכֻּלָּם" עָנָה.|1|

ג. כְּאִלּוּ קָרָא יְהוּדָה אֶת מַחְשַׁבוֹתַי וְנִגַּשׁ אֵלַי. הִתְרַגַּשְׁתִּי מֶאֹד. הוּא הָיָה גָּבוֹהַּ יוֹתֵר מֵאַבָּא שֶׁל דָּנָה. הוּא נִרְאָה חָזָק כְּמוֹ דּוֹד גָּדִי, הוֹסַפְתִּי לְהַרְהֵר. "רוֹצֶה לְהִצְטָרֵף אֵלַי לִירוּשָׁלַיִם?" שָׁאַל יְהוּדָה. "יְרוּשָׁלַיִם? מַה פִּתְאוֹם?" שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ. "כֵּן, הַקְּרָבוֹת בִּירוּשָׁלַיִם הִסְתַּיְּמוּ וְנִצַּחְנוּ אֶת הַיְוָנִים. הִצְלַחְנוּ לְגָרֵשׁ אוֹתָם מִכָּל הָאֵזוֹר. כָּעֵת אָנוּ בְּדַרְכֵּנוּ לְבֵית הַמִּקְדָּש". הוֹסִיף. נִזְכַּרְתִּי שֶׁבְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה פֶּסֶל שֶׁל אַנְטִיוֹכוּס וְהַיְוָנִים שָׁבְרוּ אֶת כָּל הַכַּדִּים. מְעַנְיֵן אִם יְהוּדָה יוֹדֵעַ אֶת זֶה, חָשַׁבְתִּי בְּלִבִּי. עוֹד אֲנִי מְהַרְהֵר לִי וּמְנַסֶּה לְהָבִין מַה קּוֹרֶה כָּאן וּלְפֶתַע אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁאֲנִי בָּאֲוִיר. "מַה קּוֹרֶה  כָּאן?" שָׁאַלְתִּי. "אֵיפָה אֲנִי?" הִתְבּוֹנַנְתִּי וְרָאִיתִי כִּי אֲנִי רוֹכֵב עַל סוּסוֹ שֶׁל יְהוּדָה הַמַּכַּבִּי כְּשֶׁאֲנִי יוֹשֵׁב מֵאֲחוֹרָיו. רָכַבְתִּי פַּעַם עַל סוּסָה בְּשָׁם  בִּילִי. הִיא דָּהֲרָה לְאַט. סוּסוֹ שֶׁל יְהוּדָה הָיָה מָהִיר וְעוֹד בְּטֶרֶם הִסְפַּקְתִּי לִשְׁאֹל אֶת יְהוּדָה מָתַי נָגִיעַ, רָאִיתִי אֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם מוּלֵנוּ. לֹא הֵבַנְתִּי מַה קָּרָה וְאֵיךְ הַכֹּל כָּל כָּךְ מָהִיר. יְהוּדָה הַמַּכַּבִּי הוֹרִיד אוֹתִי מֵהַסּוּס וְיַחַד הִתְחַלְנוּ לִפְסֹעַ בִּרְחוֹבוֹתֶיהָ הַצָּרִים שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם. זוֹ הָיְתָה יְרוּשָׁלַיִם אַחֶרֶת. חָשַׁבְתִּי, מִגְדַּל דָוִד נִרְאֶה אַחֵר, שׁוֹנֶה, עָמְדוּ שָׁם אֲנָשִׁים, נִדְמָה לִי שֶׁאֵלֶּה הָיוּ חַיָּלִים שֶׁל יְהוּדָה הַמַּכַּבִּי כִּי הֵם נוֹפְפוּ לוֹ לַשָּׁלוֹם. פִּתְאוֹם עָמַדְתִּי לִפְנֵי מִבְנֶה גָּבוֹהַּ בִּמְיֻחָד, דֶּלֶת הַכְּנִיסָה הָיְתָה שְׁבוּרָה וּלְיָדָהּ הָיוּ פְּסָלִים מְשֻׁנִּים. "מַה זֶּה?" שָׁאַלְתִּי אֶת יְהוּדָה. "אֵלֶּה הַפְּסָלִים שֶׁל אַנְטִיוֹכוּס" עָנָה וּבְמַכַּת חֶרֶב הַסִּיר אֶת הַפְּסָלִים מִמְּקוֹמָם. הַפְּסָלִים הִתְנַפְּצוּ בְּרַעַש. "הִזָהֵר"  אָמַר לִי יְהוּדָה. "יֵשׁ כָּאן כַּדִּים שְׁבוּרִים ושֶמֶן עַל הָרִצְפָּה, הִזָּהֵר לֹא לְהַחְלִיק," אָמַר וְאָחַז בְּיָדִי.|1|

ד. לְפֶתַע רָאִיתִי אֶת הַמְּנוֹרָה, הִיא הָיְתָה מֻנַּחַת בַּפִּנָּה כְּאִלּוּ מְבֻיֶּשֶׁת. יְהוּדָה לָקַח אוֹתָהּ וְנִקָּה אוֹתָהּ בְּשׁוּלֵי חֻלְצָתוֹ. פָּנָיו הִבִּיעוּ כַּעַס. הוּא לָקַח אֶת הַמְּנוֹרָה הַכְּבֵדָה וְהֵנִיחַ אוֹתָהּ חֲזָרָה  לִמְקוֹמָהּ. "הַכֹּל מָלֵא כַּדִּים שְׁבוּרִים," אָמַר יְהוּדָה בָּעֶצֶב. "וְאֵיךְ נַדְלִיק אֶת הַמְּנוֹרָה?" שָׁאַל. "הִנֵּה כָּאן בַּפִּנָּה יֵשׁ כַּד קְטַנְטַן" אָמַרְתִּי בַּשֶּׁקֶט לִיהוּדָה. "לֹא יְתַכֵן" אָמַר לִי יְהוּדָה. "הַיְוָנִים נִתְּצוּ וְשָׁבְרוּ אֶת כָּל הַכַּדִּים בַּהֵיכָל. לֹא נוֹתַר אַף כַּד," הוֹסִיף. הִתְעַקַּשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי שׁוּב הַפַּעַם בְּקוֹל חָזָק יוֹתֵר: "יְהוּדָה, הַכַּד הַקָּטָן מִסְתַּתֵּר בַּפִּנָּה, הִנֵּה הוּא, קַח אוֹתוֹ וְהַדֶּלֶק בּוֹ אֶת הַמְּנוֹרָה!" יְהוּדָה הַמַּכַּבִּי הִקְשִׁיב לִי הַפַּעַם וְהָלַךְ לַפִּנָּה. הוּא מָצָא אֶת הַכַּד וּפָנָיו אוֹרוֹ מִשִּׂמְחָה. הוּא נִגַּשׁ אֱלֵי וְאָמַר לִי בְּחִיּוּךְ עֲנָק: "תּוֹדָה לְךָ, אַתָּה הֵבֵאתָ אֶת הָאוֹר לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּלְעַם כֻּלּוֹ. הַשָּׂם אוֹר מַתְאִים לְךָ יוֹתֵר מִכָּל הַשֵּׁמוֹת בָּעוֹלָם." "תּוֹדָה יְהוּדָה" מִלְמַלְתִּי בַּלַּחַשׁ. "אִמָּא בָּחֲרָה לִי אֶת הַשָּׂם אוֹר וְכָעֵת אֲנִי מֵבִין מַדּוּעַ." ..."אוֹר קוּם, אֶל מִי אַתָּה מְדָבֵּר?" שָׁאַל אוֹתִי לִיּאוֹר. "הִגַּעְנוּ לַמּוֹדִיעִין, הַמּוֹרָה אָמְרָה לָרֶדֶת מֵהָאוֹטוֹבּוּס." לרֶגַע לֹא הֵבַנְתִּי אֵיפֹה אֲנִי וְהֵיכָן יְהוּדָה הַמַּכַּבִּי  וְאָז שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלוֹת הַיְּלָדִים. יָרַדְתִּי אִתָּם מֵהָאוֹטוֹבּוּס, אֲבָל יָדַעְתִּי כִּי אֲנִי אֶת יְהוּדָה הַמַּכַּבִּי שֶׁלִּי כְּבָר פָּגַשְׁתִּי.|1|

כבר אמרתי לך שאני אוהבת את הכתיבה שלך? אז אם עד כה לא אמרתי לך הנה אומר כעת. אוהבת את הכתיבה שלך איך שאת נכנסת אל עולם הילד ומדברת ממש ממש בגובה עיניו. אני ברשותך רוצה לאמץ את הסיפור שלך ולהעביר אותו אל מעבר לים|1|

מסתכם בשירים שכתבתי לילדי עד היום לא מבינה איך מגובה עיניהם של ילדי הקטנים הם בבית הספק התארו בשירים שכתבתי להם.|1|

|1|

הסביבון שלי   מילים: לאה נאור לחן: מתי כספי         הסביבון שלי מרגיש נורא חשוב הוא מסתובב ומסתובב לו שוב ושוב סביב סביב ימינה שמאלה או ישר ולא איכפת לו כלום הוא מאושר. הוא רוקד לו סתם נהנה מן העולם אם הוא מתעייף לו קצת הוא נופל לו על הצד בום טרח בום טרח הוא נח. הסביבון רוקד, רוקד לו כל היום הוא לא עסוק לא ממהר לשום מקום על הרצפה על הספסל על כף היד הוא לא חושב על כלום, לו לא איכפת. הוא רוקד לו סתם... עוד לא ראיתי סביבון לא מאושר לא מצונן ולא חולה, לא שום דבר הוא כך רוקד רוקד רוקד וקצת גם שר סביב סביב ימינה שמאלה או ישר. הוא רוקד לו סתם...      |1|

השירים לחנוכה. חבל שלא מלמדים אותם בבית ספר. יכולה לקבל את רשותך ללמדם? חגית|1|

מחמיא לי לדעת שאת רוצה ללמד בבית הספר את השירים. הרשות נתונה, אשמח לשמוע מה דעתם על השירים האלה, כי כמו שכתבתי, השירים האלה נכתבו מזמן לילדיי, אז חשבתי שהם משוחדים, ובגלל שאני אמם הם גאים בכתית השירים האלה. ממך מבינה שהיה להם כבר אז טעם טוב? שבת שלום לך ולכולנווווווווו|1|

|1|

לקראת ימי החנוכה הבאים עלינו ועל כל ישראל לטובה, ראוי לציין כמה נקודות ולקחים הבאים לידי ביטוי במצוות נר-חנוכה, שהיא המצווה הראשונה מהמצוות המיוחדות לימי החנוכה. א) הדבר הראשון והמיידי שכל אדם רואה במצוות הדלקת נרות-החנוכה הוא, שזו מצווה שמפיצה סביבה אור. דבר זה ממחיש, שקיום מצוות הבורא מאיר את העולם באור הקדושה. ומנרות החנוכה יכולים אנו להקיש לשאר המצוות, שאף הן מאירות את חיי האדם ואת העולם כולו, ובלשון הכתוב (משלי ו,כג): "כי נר-מצווה ותורה-אור". ב) את נרות החנוכה מדליקים על-פי הכלל: "מוסיף והולך". בכל לילה מוסיפים נר על הנרות שהודלקו בלילה שלפניו. אין זה בא לומר, שבלילה הקודם לא נעשתה המצווה בשלמות. אדרבה, כשמדליקים בלילה הראשון נר אחד - מקיימים את המצווה בכל השלמות. אלא שכאשר עובר יום והאדם מתבגר ומחכים יותר - גם הדרישות גדלות בהתאם לזה, ולכן אין הוא יכול להסתפק במה שהדליק אתמול, אלא עליו להוסיף נר. למדנו מכאן, שאדם צריך להוסיף תמיד עוד ועוד ב"נר מצווה ותורה אור" ובהארת הסביבה באור של טוב וקדושה, ולפעול על-פי הכלל "מעלין בקודש", לא רק בימי החנוכה אלא בכל השנה כולה. ג) המקום שנקבע להדלקת נרות החנוכה הוא "על פתח ביתו מבחוץ". אף כאן טמון קו-מנחה בחייו של יהודי: אין להסתפק בכך שהיהדות מאירה בתוך הבית, אלא מחובתו של יהודי להפיץ את היהדות, את אור התורה ומצוותיה, גם מחוץ לביתו, עד שהאור יגיע גם לאלה שנמצאים ב'רשות הרבים', ועד לאותם יהודים שמבחינת חיים יהודיים שלמים, נמצאים עדיין, מסיבה זו או אחרת, 'בחוץ'. ד) אין להמתין עד שהנמצאים בחוץ יהיו מוכנים להיכנס אל הבית. יש לנהוג כנרות החנוכה - להביא אור אל הנמצאים בחוץ, במצבם הנוכחי, כפי שהם. אחר-כך צריך להשתדל לקרבם ולהכניסם 'פנימה'. ה) נרות החנוכה גם רומזים, שאף-על-פי שבחוץ שקעה החמה והחושך מכסה את הארץ, הרי כשיהודי רואה זאת, אין הוא נבהל מפני החושך. אדרבה, הוא מבין, שהגיע הזמן והרגע שבורא העולם ומנהיגו מעניק לו את היכולת להתקדש על-ידי קיום מצווה חדשה. לכן מודה היהודי לקב"ה ומברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", והוא מדליק את נר החנוכה. ו) מצוות נר החנוכה ניתנה הן לגברים והן לנשים, אולם דווקא הנשים נוהגות "שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות". התוכן והמשמעות של נרות החנוכה חודרים באופן מיוחד דווקא ללב הנשים, עד שהן מתעלות ומתנתקות לחלוטין מכל המלאכות השונות. את כל הדברים האמורים יש לתרגם למעשים, שהרי "המעשה הוא העיקר". יש לפעול בכיוון זה ובאופן של "יילכו מחיל אל חיל". ויהי רצון, שכאשר כל אחד ואחת מתוך כלל אחינו בני-ישראל יפעלו בעניינים אלה, ימהר הדבר ויחיש את שימת הקץ לחושך גלותנו ולחושך השורר בעולם כולו, וכמו "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" - כן נזכה במהרה בימינו, שהקב"ה יעשה לנו ניסים ונפלאות וישועות - ובמיוחד בשנה זו, תהיה שנת ניסים - בביאת משיח-צדקנו, שלבואו הננו מקווים ומחכים כל יום וכל היום - בקרוב ממש.|1|

המצווה העיקרית של ימי החנוכה היא הדלקת הנרות. את נרות החנוכה אנו מדליקים, כידוע, לזכר הנס שאירע בימי בית שני, לאחר שהיוונים טימאו את כל השמנים שהיו בהיכל, חוץ מפך קטן של שמן שבו לא נגעו, והקב"ה חולל נס ומעט השמן הספיק להדלקת שבעת קני המנורה במשך שמונה ימים. לזכר הנס הזה קבעו חז"ל את מצוות הדלקת נרות החנוכה. נס פך השמן הוא אמנם הסיבה הישירה למצוות הדלקת נר חנוכה, אולם בפועל נוצר מצב מעניין: בעוד שבמנורת בית-המקדש היו רק שבעה נרות, הרי בחנוכייה של חנוכה יש שמונה קנים ואנו מדליקים בה שמונה נרות. בתורה וביהדות אין שום דבר מקרי. אם אנו רואים שנרות החנוכה, שאותם אנו מדליקים מחוץ לבית-המקדש, עולים במספרם על נרות המקדש - ודאי שטמונה בזה משמעות מסויימת. אור מול חושך ההסבר על כך הוא: מנורת שבעת הקנים, שדלקה בבית-המקדש, התאימה למצב רגיל וטבעי, שבו הרוחניות שולטת. במצב רגיל זה, כאשר אפשר לקיים את רצון השם ללא כל הפרעות ומכשולים, אפשר להסתפק בשבעה נרות. אולם כאשר נוצר מצב בלתי- רגיל, כשהחשיכה הרוחנית עולה וגוברת, אי-אפשר להסתפק בשבעה נרות, אלא צריך להדליק שמונה. נרות החנוכה באו דווקא בעקבות התגברות כוחות הנגד והתעצמות החושך. הם נקבעו לאחר שהיוונים "גזרו גזירות על ישראל וביטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות... ולחצום לחץ גדול" (כלשון הרמב"ם). כאשר נתרבו הקשיים והשתבש מצב הדברים הרצוי והטבעי, שוב אין די בשבעת נרות המנורה. כנגד תגבורת החושך, דרושה גם תוספת באור. זו, בעצם, מטרתם של נרות החנוכה - להאיר באור רוחני-אלוקי את חושך העולם, המסתיר ומעלים על האמת האלוקית. ולכן, כדי שנוכל לעמוד במשימה זו בתקופה של חשיכה רוחנית גוברת, ניתן לנו הנר השמיני, הנר הנוסף. עולים ומתקדמים סדר הדלקת נרות החנוכה מדגיש נקודה זו ביתר שאת. איננו מדליקים בכל יום אותו מספר נרות, אלא הסדר הוא שמוסיפים מיום ליום: ביום הראשון מדליקים נר אחד, ביום השני - שני נרות, וכך הלאה. בכל יום מוסיפים ומגבירים את עוצמת האור עד אשר מגיעים, לכאורה, אל השלמות - אל היום השביעי, שבו מדליקים שבעה נרות כנגד שבעת הנרות של מנורת בית-המקדש. אולם מיד למחרת אומרים לנו: הדליקו נר נוסף - נר שמיני! דבר זה ממחיש את הצורך להגביר אור כנגד התעצמות החושך. בנקודה סימלית זו מסתיימים ימי החנוכה, כשהם מותירים אחריהם מעין צו תמידי: לעולם לא לדרוך במקום, לא להסתפק בקיים, אלא תמיד להוסיף באור; ועל כל תוספת בצד השלילי, יש להרבות בצד החיובי עד שהאור יסלק כליל את החושך. יהודי גם בחוץ על-פי הדברים הללו נבין גם את טעמו של שינוי נוסף בין נרות החנוכה לנרות בית-המקדש: בבית-המקדש דלקה המנורה בתוך ההיכל, בפנים הבית, ואילו את נרות החנוכה אנו מציבים דווקא "על פתח ביתו מבחוץ"! ההסבר על כך הוא כנ"ל: בזמן שבית-המקדש קיים וממנו אורה יוצאת לכל העולם כולו, די בהדלקת הנרות בפנים, בתוך הבית. אולם כאשר "החושך יכסה ארץ" - או כלשון הגמרא (לגבי זמן הדלקת נרות החנוכה): "משתשקע החמה" - אי-אפשר עוד להסתפק באור המאיר בתוך הבית, אלא צריך להדליק אור גם בחוץ, במקום החושך. כאשר בחוץ גוברת החשיכה, יש חשש שהדברים השליליים הסובבים את הבית מבחוץ יחדרו גם פנימה ויעיבו על האור שבו. לכן, בשעה כזאת, אין להסתפק בהארת פנים הבית, אלא חובה להציב את הנרות המאירים דווקא בפתח הבית, כדי ש'רשות הרבים' תואר אף היא מאור הנרות. לא לסגת במלים פשוטות: בימינו אלה, כאשר נוצרה בעולם נסיגה במידת הדבקות באמונה ובערכי-אמת, צריך להגיב על כך בהגברת האמונה ובהפצתה החוצה. בניגוד לסברה המוטעית, שכאשר גוברת ההתנגדות החיצונית, צריכים לסגת ולהתקפל, ההפך הוא הנכון: דווקא בשעה כזאת צריכים להקפיד יותר על דבקות שלמה בקיום התורה ומצוותיה, מתוך גאון יהודי, ואף להפיץ את ערכי האמונה והתורה החוצה. דווקא בימים כאלה אסור להסתגר בתוך המסגרת החיובית, שכן הרוחות השליליות המנשבות בחוץ עלולות לחדור פנימה. צריך לצאת החוצה ולהפיץ אור, ורק אז אפשר לשמור על האור הפנימי ואף למשוך אליו את אלה הנמצאים בחוץ. נותנים כוח יכול אדם להרהר בדברים ולומר: אם בזמן בית-המקדש אירע מה שאירע עד שנזקקו לנס מיוחד, הרי בזמננו, כשעם-ישראל מצוי במעמד של 'מעטים' ו'חלשים' מול הכוחות הגוברים בחוץ, האם יש סיכוי כלשהו לעמוד במשימה - להגביר את אור הקדושה על החושך והטומאה? ימי החנוכה הם התשובה לכך: הקב"ה נותן ליהודי כוח מיוחד דווקא בגבור החשיכה להדליק שמונה נרות ולא שבעה, להעמידם מחוץ לבית ולא בתוכו. כל זאת, כדי לאפשר לו להתגבר על כל המכשולים והעיכובים הנקרים בדרכו. ניתנו לנו הכוחות הדרושים, וצריך רק להשתמש בהם ולהוציאם לפועל. משום כך נאמר על נרות חנוכה שהם "אינם בטלים לעולם". נרות בית-המקדש בטלו כאשר החושך גבר והביא עימו את חורבן הבית והגלות שלאחריו, אבל שמונת נרות החנוכה, שכל ייעודם הוא להתמודד עם החושך ולהאירו - נרות אלה "אינם בטלים לעולם"!|1|

לפני שנים רבות כשבית המקדש עוד היה קיים ובכל יום הכהנים הדליקו בו את מנורת הזה, באו היוונים וכבשו את הארץ, והגיעו .עד ירושלים. היוונים לא הכירו את ה', הם התפללו לפסל עשוי אבן .היוונים לא למדו תורה ולא שמרו את השבת כי הם היו יוונים .והם רצו שכולם יהיו יוונים כמוהם למלך של היוונים קראו אנטיוכוס. הוא שלח את החיילים שלו לכבוש את ירושלים. החיילים היוונים לבשו שריוני ברזל וחבשו קסדות ברזל. היו להם חרבות ארוכות ומגינים עגולים והם רכבו על פילים, על פילים מלומדי מלחמה. פילים עצומים וכבדים .שרמסו כל דבר שעמד בדרכם היוונים הגיעו עד לבית-המקדש על הר הבית, הם נכנסו עם הפילים לתוך העזרות - חצרות של בית המקדש, והפילים רמסו כל ,דבר שעמד בדרכם. היוונים הוציאו את מנורת הזהב מבית המקדש הם לקחו אתם את כל הכלים העשויים כסף וזהב, והורידו את הפרוכת ואת כל השטיחים היפים, את כל כדי החרס, המלאים שמן .זית זך, נפצו ובתוך בית-המקדש פנימה העמידו פסל והמלך אנטיוכוס פקד פקודה לכל היהודים וכך אמר: "מעכשיו כל היהודים צריכים להיות כמו היוונים! אסור לכם לעשות ברית מילה לתינוקות! אסור לכם ללמוד תורה! אסור לכם לשמור את השבת אסור לכם להתפלל לה'! מעתה כל היהודים צריכים להתפלל !לפסל כמו יוונים ומי שלא יעשה כן ימות והמלך אנטיוכוס שלח את הפקידים היוונים לכל הערים ולכל הכפרים בארץ כדי להודיע לכל היהודים את הפקודה שלו. אחד הפקידים .היוונים הגיע למודיעין השוכנת בדרך העולה לירושלים - במודיעין גרה משפחה של כוהנים שעבדו בבית המקדש - כשהגיע תורם לפני שהיוונים באו. אבי המשפחה היה זקן וחכם וקראו לו מתתיהו הכהן. והיו לו חמישה בנים: יוחנן, שמעון, יהודה, אלעזר ויהונתן. כולם עבדו בשדות ובכרמים ובבוסתנים, כי לא יכלו לעלות לירושלים, לבית המקדש. וכולם .ידעו ללמוד תורה כשהגיע הפקיד היווני למודיעין, הוא העמיד את הפסל באמצע הכפר :וקרא לכל אנשי מודיעין להתאסף סביב לפסל ואמר להם : שמעו את פקודת אנטיוכוס לכל היהודים" !אסור לכם לעשות ברית לתינוקות !אסור לכם ללמוד תורה !אסור לכם לשמור את השבת !'ואסור לכם להתפלל אל ה !!!ועכשיו... גשו הנה והשתחוו לפסל שקט... כל אנשי מודיעין עמדו סביב. איש לא נע ולא זע. ופתאום :קרא מתתיהו הזקן בקול גדול !"מי לה' אלי" .והוא קפץ קדימה, הרג את הפקיד היווני, הפיל את הפסל ושבר אותו לרסיסים !מתתיהו אמר לבניו וכל אנשי מודיעין: "אנחנו לא נשמע בקול המלך אנטיוכוס אנחנו לא נהיה כמו יוונים! בואו נסתתר במערות, שם נוכל ללמוד תורה והיוונים ."לא ימצאו אותנו ושם נוכל ללמוד להלחם כל אנשי מודיעין שמעו בקול מתתיהו, הם עזבו את הבתים, השדות, הכרמים והבוסתנים והלכו להסתתר במערות שבתוך ההרים. שם הם למדו תורה, שם הם שמרו את השבת, שם הם התפללו לה' ושם הם התכוננו למלחמה והתאמנו .כדי לגרש את היוונים מהארץ ומתתיהו היה זקן ובא בימים. הוא הרגיש שעוד מעט הוא צריך למות. הוא אסף :את כל היהודים במערה ואמר להם "יהודה המכבי, הוא החכם והאמיץ בין הבנים שלי, כאשר אמות הוא ינהיג אתכם ."במלחמה נגד היוונים - ואתם תשמעו בקולו המלך אנטיוכוס כעס מאד שהיהודים לא רוצים להיות כמו היוונים והוא שלח .עוד חיילים ועוד פילים כדי להלחם ביהודים ולהכריח אותם להיות כמו היוונים :יהודה המכבי אסף את כל היהודים במערה ואמר להם אנחנו נלחם ביוונים ונגרש אותם מהארץ! ועכשיו נתפלל כולנו ביחד לה' שיעזור" ."לנו - כי אנחנו מעטים והיוונים רבים ויש להם פילים וכלי מלחמה שכל היהודים התפללו ביחד במערה, הם שמעו מרחוק שיירה מתקרבת: אלה היו החיילים היוונים, חבושי קסדות וחמושי חרבות ומגינים, שרכבו על פילים בדרך העולה לירושלים. וכאשר השיירה של היוונים עברה במעבר הצר בין !"ההרים צעק יהודה: "מי לה' אלי פתאום כל היהודים פרצו מן המערה החוצה ודקרו את הפילים מלמטה בכידונים. הפילים נעצרו במעבר הצר שבין ההרים, היוונים התבלבלו ! ונבהלו. והיהודים נלחמו בהם ונצחו אותם וגרשו אותם מהארץ :אז קרא יהודה המכבי !ה' עשה לנו תשועה גדולה" .ה' נתן רבים ביד מעטים ועכשיו נעלה כולנו לירושלים ונטהר את בית המקדש כדי שנוכל ."להתפלל שם לה' ולהודות לו כל היהודים על לירושלים ובאו לבית המקדש שהיה כולו מזוהם ומחולל ופסל עמד בתוכו. הם נפצו את הפסל לרסיסים והוציאו מן .העזרות את העשבים שגדלו בהם ואת כל הלכלוך של הפילים אחר כך עזרו כולם לנקות ולתקן את בית המקדש. הבנאים תקנו את המרצפות והעמודים. הצבעים צבאו דלתות וחלונות. האורגים ארגו פרוכת חדשה ושטיחים. הצורפים יצקו מזהב וכסף כלים .ומנורת זהב למאור וכאשר בית המקדש היה כולו נקי ומצוחצח וטהור הזמין יהודה המכבי .את כל היהודים לחנוכת בית המקדש כל היהודים לבשו בגדי חג ובאו לבית המקדש בשירים ובמחולות. יהודה המכבי ערך את הפתילים בספלים של מנורת הזהב כדי להדליק אותה שוב ביום חנוכת בית המקדש, אך הוא לא מצא שמן זית זך חתום בחותמו .של כוהן גדול, שרק אותו מותר לצקת לתוך הספלים של מנורת הזהב .חיפש יהודה בכל בית המקדש ובכל העזרות, וחיפשו אתו כל האחים -חיפשו, חיפשו עד שמצא יונתן בקצה העזרה כד אחד מלא שמן זית זך, חתום בחותמו .של כוהן גדול, והיה בו שמן שמספיק להדליק את המנורה רק יום אחד יהודה יצק את השמן מן הכד לתוך הספלים של מנורת הזהב, והדליק את .האש בפתילים כל היהודים, האבות, האמהות והילדים, הסבים והסבתות ראו את הנרות ,הנוצצים במנורת הזהב וכולם התפללו ושרו ושמחו בחנוכת בית המקדש .עד שהתעייפו והלכו הביתה לישון בבוקר בא יהודה המכבי לבית המקדש והנה קרה נס: השמן מן הכד .המשיך להבעיר את הנרות הנוצצים ומנורת הזהב המשיכה להאיר בכל יום באו היהודים לבית המקדש ובכל יום ראו את הנרות הנוצצים במנורת הזהב הקדושה. שמונה ימים נמשכה חגיגת חנוכת בית המקדש - ושמונה ימים המשיך השמן מן הכד להבעיר את הנרות במנורת הזהב עד שהכהנים כתשו זיתים והוציאו שמן זית זך חדש, ומלאו בו כדים רבים .חתומים בחותמו של כוהן גדול ובכל שנה ושנה כל היהודים מדליקים נרות חנוכה. כל יום מוסיפים נר אחד עד שדולקים בחנוכיה שמונה נרות המזכירים את הנס של כד השמן שהספיק .להבעיר שמונה ימים את הנרות במנורת הזהב הקדושה בחנוכת בית המקדש|1|

משחק הסביבון היה נפוץ בכל העמים הקדומים בחורבות הבבלים ובקברות המצרים, כמו כן בחפירות יוון ורומא מצאו קוביות שדמו במקצת לסביבון של ימינו. האותיות נ, ג, ה, ש אינן אלא ראשי תיבות בכתיב עברי של מילים גרמניות שהיו מסומנות על סביבונים, וזה פירושן steel - שים, הוסף לקופה ganz - הכל, כל הקופה שלך halb - חצי, קח חצי מהקופה nights - לא כלום, הפסדת, לא קיבלת כלום היה זה , בעצם, משחק מזל על קופה, על פי תוצאות נפילת הסביבון היהודים הפכו 4 אותיות אלו לנס גדול היה שם, בארץ-ישראל שינו אותן לנס גדול היה פה - ללמדך על נס האורות שהתרחש בארצנו בבית המקדש|1|

מרביתה של ההסטוריה של עם ישראל היא הסטוריה של שעבוד ושל גלות. לא רבות הן השנים בהן זכינו לעצמאות מדינית ולריבונות בארץ ישראל. חג החנוכה היה ברבות השנים לסמל של חירות לאומית. לא לחינם מרבים אנו לשאול סמלים מתכני החג בימינו .אנו, ימי מדינת ישראל החל בשנת 167 לפני הספירה התחולל בארץ מהפך מדיני דרמטי : התקוממות עממית של יהודים רבים כנגד השלטון הסלווקי (סורי) הזר. התקוממות זו באה להסיר את רוע גזירותיו הדתיות של השלטון היווני. בד בבד עורר המאבק תחיה לאומית בישראל. התפתח כח צבאי משמעותי שהנחיל ליוונים תבוסות רבות וקמה הנהגה מדינית ורוחנית חדשה. במרכזה של הנהגה זו ,עמדה משפחת כוהנים בראשותו של מתיתיהו וחמשת בניו : יוחנן שמעון, יהודה, אלעזר ויונתן. משפחה זו ידועה בקורות ישראל .כמשפחת החשמונאים או המכבים החשמונאים הצליחו לחולל מפנה בתולדות עם ישראל. המקורות הספרותיים והארכיאולוגיים מעידים על עוצמתו של המפנה, שבאה .לידי ביטוי בתחומים רבים : דתיים, לאומיים, כלכליים, צבאיים ועוד ,שיאו של המאבק היה בסילוק שלטון היוונים מירושלים וסביבתה ובטיהור המזבח והמקדש על ידי יהודה המכבי ולוחמיו בשנת 164 לפני .הספירה ארוע חשוב כל כך בתולדות עם ישראל היה בהחלט ראוי לציון חגיגי. כבר במקורות הקדומים, התלמוד, המדרשים והספרים החיצוניים נזכר, כי החג צויין על ידי המוני בית ישראל. ההלכה קבעה לרגל זאת את את הדלקת נרות חנוכה משך שמונה ימים בכל שנה החל מאור לכ"ה בכסלו. נרות המסמלים את המנורה של בית המקדש, שברבות .הימים היתה לסימלה הממלכתי של מדינת ישראל למעלה ממאתיים שנה אחרי תחילתה של המהפכה החשמונאית עשו ,היהודים נסיון נוסף למרוד באימפריה השלטת. הפעם היתה זו רומי ו"המרד הגדול" כשל בדמים מרובים והביא לחורבן המקדש, ובו המזבח שעל שם חנוכתו החשמונאית קרוי חגנו. בתוך מגוון התגובות המתמשכות לחורבן הבית, לא נפקד שינוי מוקדה של העדות החגיגית על המהפכה .החשמונאית, זכרון נס הנצחון נסוג לטובת זכרון נצחונו של הנס מנורת המקדש הומרה בשמונה הנרות ושמשם, שבערו לאורך הדורות .עד הגיעם אלינו כחנוכיה המוכרת לנו .שלא כחגים אחרים, אין לחנוכה ספר המיוחד לו, במקרא או במשנה .אך נרות החנוכה ליוו את קהילות היהודים בכל התפוצות, אלפיים שנה אורות הנרות של חנוכה שימרו את הזיקה לארץ ישראל וסייעו לעורר בדורות אחרונים את התחיה הלאומית של עם ישראל. רבים וטובים הביטו ב"שיבת ציון" המודרנית ובהקמת מדינת ישראל באספקלריה חשמונאית. הם קבלו על עצמם לעשות את חנוכה למועד רב משמעות .בתרבות היהודית - הציונית המתחדשת|1|

אלש :תדה תא לטבל תורזג ורזג ,לארשי לע ןווי תוכלמ הטשפשכ ,ינש תיב ימיב תיבב תונברקה תדובעו תבשו הלימו הווקמ ולטבישו ,ריזח ולכאיש ,הרות ודמלי .הלודג הרצב לארשי ויהו .שדקמה 'ה םהילע םחיר ,הרותה תא םייקל םשפנ תא רוסמל םבל לא וניתובא ונתנ רשאכו םינוויב םחליהל ומקש ,םידיסחה יאנומשח ינב תא םהל םיקהו םתובא יקולא וסינכהש הרז הדובע תאמוט לכמ תיבה תא ורהיטו ,שדקמה תיבל וסנכנו .םוחצינו .םייוגה םש םא יכ ,הרונמב קילדהל רוהט ןמש ואצמ אל ,שדקמה תיב תדובע תא שדחל ואבשכו הנומש ונממ וקילדהו ,סנ םהל השענו .דחא הליל קילדהל ידכ וב היהש ןמש ךפ רוא היה הרונמה תקלדה תא ושדיח ובש ברעה .שדח רוהט ןמש םהל ושעש דע ,םימי םתחמש רכזלו ,םיאנושה לע ה"בקה םתוא ריבגהש סנה רכזלו .וילסכב ה"כ םויל ןמשה קיפסהש - םהל השעש סנה רכזלו ,שפנ תוריסמב הרותה תא םייקל ורזחש םימיה תנומש תא םיאנומשח לש םניד תיב ועבק - דחא םוי םוקמב םימי הנומש .םיתבב תורנ קילדהלו ללהלו תודוהל - הכונח ימיל ,ךליאו וילסכב ה"כ םוימש|1|