מוסיקה עממית

הנובה האנדלוסית נחשבת בארצות המגרב כיצירה המוסיקלית החשובה ביותר של המוסיקה הצפון-אפריקנית. מקורה של מסורת מוסיקלית זו הוא בקורדובה שבספרד במאה התשיעית לספירה. היא נוצרה על ידי המוסיקאי הערבי עלי אבן נאפיע שכינויו היה "זיריאב". מוסיקאי זה פעל בחצרו של השליט הרון אל רשיד בבגדד ועזב את חצרו לאחר סכסוך עם מורו יצחאק אל מאווסילי. הוא היגר ל"אל אנדלוס" (ספרד המוסלמית) וייסד אסכולה מוסיקלית חדשה בקורדובה, בחצר שליטי בית אומייה. אסכולה זו התבססה על המסורת של המוסיקה הקלסית הערבית של בגדד, אולם היא כללה שינויים אשר נבעו מהרצון לשלב את המסורת הקלסית הערבית-מזרחית עם מסורות נוספות שהתקיימו אז בספרד, בעיקר המסורת הווזיגותית-נוצרית ומסורות ברבריות מצפון אפריקה. סינתזה רבת שנים זו יצרה את הבסיס למוסיקה שאנו מכירים היום כ"אנדלוסית". אסכולה זו של זיריאב הפכה לזרם המוסיקלי הערבי המשפיע ביותר בספרד המוסלמית. בסיביליה, בטולדו, בוולנסיה ובגרנדה, הוקמו בתי ספר למוסיקה שלמדו וביצעו את המוסיקה שיצר וחידש זיריאב. כמו כן מיוחסת לזיריאב הוספת המיתר החמישי לעוד. עם כיבושה של ספרד מחדש על ידי תושביה הנוצרים, נדחקו המוסלמים לדרומה של ספרד, ועד סוף המאה החמש עשרה גורשו מספרד ושליטתם התרכזה בעיקר בארצות צפון אפריקה. כך הגיעה מסורת המוסיקה האנדלוסית הערבית אל ארצות צפון אפריקה, אם כי יש לציין כי לאורך מאות שנים התקיימו קשרים תרבותיים הדוקים והשפעות הדדיות בין אנדלוס לצפון אפריקה והתרבות האנדלוסית הייתה מוכרת ומקובלת בצפון אפריקה. כיום קיימות שלוש מסורות של נובה אנדלוסית, שנוהגים לייחס אותן למסורות קדומות יותר אשר הועברו כנראה כמסורת שבעל פה על ידי המוסיקאים הגדולים של ספרד המוסלמית מן המאה התשיעית ואילך. שלוש המסורות של הנובה הן: טוניסיה - הסגנון הקדום של סביליה; אלג'יריה - המסורת של קורדובה; מרוקו -  המשך אסכולת גרנדה וולנסיה. גם בלוב קיימת מסורת אנדלוסית (מאלוף), המושפעת בעיקר מטוניס. חשוב לציין כי תפקיד חשוב מאוד בשימור ובפיתוח המוסיקה האנדלוסית היה למסדרים הסופיים השונים בארצות המגרב, אשר הקדישו מקום נכבד לשירה ולמוסיקה בעבודתם הרוחנית. באופן דומה אימצו גם היהודים את הנובה כמרכיב מרכזי במוסיקה הליטורגית, בפרט בשירת הבקשות (ראו מאמר על המסורת המוסיקלית של יהודי מרוקו) וחלקים מן המסורת האנדלוסית השתמרו רק אצל היהודים. עוד חשוב לציין כי לצד המוסיקה עומדת היצירה הפואטית הענפה, אשר מהווה גורם חשוב במכלול של הנובה, שהרי הלב של הנובה מורכב ממחרוזות ארוכות של שירים מולחנים.

א. רקע היסטורי הנוכחות היהודית במרוקו החלה במאה הראשונה לפני הספירה, ומשום כך קיימים בתרבותה רבדים רבים ומגוונים. הרובד העתיק ביותר הוא זה של  הקהילות שהתיישבו באיזור הרי האטלס באיזור הבֶּרְבֶּרי של מרוקו. אין ידיעות מוצקות כיצד ובאיזו תקופה הגיעו יהודים לאזור זה. גל שני של יהודים הגיע למרוקו במאות הראשונות לספירה עם הפיניקים והרומאים. לאחר מכן, בעקבות הכיבוש המוסלמי במאה השביעית, הגיעו למרוקו יהודים מחצי האי ערב ומאזורים שכנים והתיישבו בעיקר באזור איפריקיה, שהוא טוניסיה של היום. ההגירה המשמעותית ביותר של יהודים למרוקו באה בעקבות גירוש ספרד ב-1492. אמנם יהודים ספרדים מחצי האי האיברי התיישבו בצפון אפריקה עוד לפני גירושם הסופי מספרד ב-1492, אולם ההגירה הגדולה וההתיישבות המסיבית התרחשו לאחר הגירוש. למן המאה השביעית, בעקבות הכיבוש המוסלמי, נשתנה מעמדם המשפטי של היהודים והם הפכו ל"דימים" (בני חסות). מעמד זה הקנה להם את הזכות לחיות על פי אמונתם, אך חייב את השליטים להשפילם. על היהודים הוטלו הגבלות שונות, כאשר כל שליט הוסיף הגבלות או לא קיים הגבלות אחרות. שליטה המוסלמי הראשון של מרוקו נלחם ביהודים ובמתייהדים הברברים וכפה עליהם את האיסלאם. במאה ה-11 השתלטה שושלת אלמראבטון על מרוקו ואיחדה אותה עם ספרד המוסלמית. תקופה זו התאפיינה בהשתחררותה של יהדות מרוקו מן המנהיגות הבבלית והתוניסאית. במאות ה-12 וה-13 שלטו במרוקו שושלת האלמווחידון (המייחדים), שהיו מוסלמים קנאים וטענו שהם היחידים המאמינים בייחודו של האל וביקשו לחזור אל ערכי האיסלאם המקוריים. רבים מהיהודים אולצו להתאסלם אז. בין המאות ה-13 וה-15 שלטו במרוקו בני שושלת מרין, אחד משבטי הברברים, ואז נהנו היהודים משלווה יחסית. אז גם התהדקו קשרי המסחר עם אירופה ויהודי המגרב הדרומי ניצלו את פיזורם הגיאוגרפי לאורך נתיבי המסחר והשתלבו בו. במאה ה-15 החלו רדיפות דתיות חדשות כנגד היהודים "הכופרים" ומשנת 1438 ואילך חויבו היהודים בפאס לגור  ברובע מיוחד - ה"מלאח" - הגטו הראשון במרוקו. בשנת 1492 הגיעו מגורשי ספרד למרוקו ופנו בעיקר לערים. רוב המגורשים, כ-20,000, בחרו להגיע לפאס, בשל המלומדים שבה וכלכלתה הפורחת. רבים אחרים הגיעו למכנאס וכמו בפאס, הפכו שם לרוב, אולם הם לא יצרו לעצמם קהילות נפרדות אלא נטמעו בכל מקום שאליו הגיעו. שילובם בקהילות היה הדדי והשפעת הגומלין שבין המגורשים לבין הקהילה היתה ניכרת. המגורשים הביאו להתחדשות תרבותית ורוחנית שנמשכה עד למאה ה-17. במשך המאות ה-16 וה-17 אפשרו קשרי המסחר של היהודים במרוקו קשרי תרבות ודת עם אחיהם בארצות אחרות. יחסים קרובים במיוחד היו ליהודי צפון אפריקה עם הקהילות בתורכיה, יון, ומעל לכל עם ארץ ישראל שהייתה מרכז להתישבות יהודים מכל העולם. בתחילת המאה ה-18 החל במרוקו תהליך של חוסר יציבות ובמהלכו התרחש מרד אשר נמשך שלושים שנה (מ-1728 עד 1757). מצבם הכלכלי של יהודים רבים התערער. היהודים חויבו לשלם מיסים כבדים, להתגורר ברובעים מסוימים שהפכו עד מהרה להיות משכנות עוני, ללבוש בגדים מזהים, והם סבלו מעלבונות והשפלות מצד המוסלמים. בעשור האחרון של המאה ה-18 היו פרעות ביהודים כיון שהם תמכו בשליט שאחר כך הופל, ויורשו ראה ביהודים בוגדים ואויבים. לאורך כל המאה ה-19 סבלו היהודים מגזרות ומפרעות, אם כי היו גם יחסי שכנות ודו-קיום.יהודים ששימשו כפקידי השלטון גישרו בין הנציגויות והחברות האירופיות מכאן ובין השלטון וסוחרי מרוקו מכאן. מיעוט יהודי אמיד קיבל "כתב חסות" מאת הממשל, שפטר אותו ממעמד ה"ד'מי" ומההגבלות שהוטלו על היהודים. בשנת 1912, עם הכיבוש הצרפתי והנהגת משטר החסות, עברה מרוקו לשלטון קולניאלי. הגורם המרכזי בשלטון היו הצרפתים ומדיניותם קבעה את גורל היהודים. ההשפעה האירופית על חיי היהודים במרוקו התחזקה ולמרוקו החלה לחדור ההשכלה האירופית. ההשפעה התרבותית הצרפתית חדרה לכל שכבות האוכלוסיה אך תהליך השינוי התרבותי לא היה מהיר. רובה של הקהילה לא עבר תהליך התמערבות ולא המיר את נאמנותו הקהילתית והדתית. מלחמת העולם השנייה החמירה את מצבם של יהודי מרוקו. משטר וישי הטיל עליהם גזירות וחוקים נוקשים. עצמאות מרוקו בשנת 1956 ותהליך החזרה אל התרבות הערבית-מוסלמית היה לרעת היהודים: נאסר על היהודים להחזיק במשרות ממשלתיות, כמו כן נאסרה הפעילות הציונית במרוקו. הארגונים הציוניים יזמו עלייה לישראל (לא חוקית). לאחר עצמאות מרוקו עלו רוב יהודי מרוקו לישראל, והשאר היגרו לצרפת, לספרד ולארצות הברית.|1|

קראתי ברפרוף, ונדמה לי שסיכמת מתוך האתר "קוסקוס" (?) ... בכל אופן, אקרא שוב בעיון ..|1|

ד"ר אמזלג עילם המנצח של התזמורת האנדלוסית הישראלית|1|

נא לציין את זה במאמר עצמו - עניין של זכויות יוצרים ב'תפוז'|1|

אורורור, ידעתי זאת אך הוספת על הידע שידעתי. יישר כח!|1|

כל המשפחה פייטנים|1|

מרוקאי? תורכי? בנגזאי? טוניסאי? לא כולם זמרים/פייטנים, אבל הפרצים בדרך כלל עובדים קשה.|1|

אגב כולם מאותו מקור פרץ בן יהודה זו המשפחה הכי גדולה בעם היהודי שלא שינתה את שמה גם בגלות ויש לזה סיבה מאז ברכתו של יעקב " לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" פרץ בנו בכורו של יהודה כך נשתמרה המלכות.|1|

"ויהי ביתך כבית פרץ". באשר לפרץ של טוניס ולוב, אני משוכנע שהמקור מרוקאי. אך זה כבר לפורום שורשים משפחתיים. שלאמה|1|